כן אני כמו כל מתבגרת רגילה הגעתי לקטע של הורים...
באמת שאין לי שום דבר נגדם אבל לפעמים ניראה שהם לא מבינים ובחיים לא יבינו...
אין לי איך להסביר את זה למי שלא עבר את זה...
כולם אמרו לי שזה יקרה אבל נחשו מה לא האמנתי הייתי כל כך קשורה אליהם עד שהגיע היום שהבנתי שהם ואני זה לא אותו דבר והם בחיים לא יבינו.
הם בחיים לא יבינו שהחלומות שלי רחוקים הם לא נמצאים בישראל הם נמצאים בצד השני של הגלובוס בארצות הברית איפה שהוא בטנסי עם סוסים חצר גדולה וחתולה חמודה...
הם אף פעם לא יבינו את המוזיקה שאני שומעת ותמיד יגידו מה רע בעברית...
ולפעמים זה פשוט נמאס כי כל פעם אני מנסה לסמוך עליהם וכל פעם יוצא מזה רק אכזבה....
אז הבנתי הם ההורים שלי ואני מתרחקת מהם עכשיו וזה תהליך שימשך לנצח כי אני מתחילה להבין את החיים דרך העיניים שלי והדעות שלהם הם כבר לא שלי...
הכאב בלב כל פעם שאני בוכה על משהו והם לא מבינים והכי כואב שהם אפילו לא מנסים, החברים שלי נמצאים לידי אבל אני לא חיה איתם וגם הם לפעמים מוציאים אותי קצת משוגעת...
ואני מנסה לרצות אותם אבל מה שיוצא הוא שאני רק מתרחקת כמה שיותר מהם נשארת בבצפר הולכת להרבה חוגים מחפשת מה לעשות כדי שלא יהיה לי את השעה הזו איתם שבטוח תצא ממנה ריב.
החלטתי לפרסם את זה פה כי אני מאמינה שכל מתבגר\ת יכול\ה להזדהות איתי אבל אין לי אף אחד שיגיד שזה נכון אז החלטתי שאולי מישהו פה יסכים איתי יבין אותי כי אולי זה רק אצלי...
הסיפור שלי ניראה הכי קטן בעולם אבל לי הוא כואב!
הלוואי שהחיים כמתבגרת היו יותר קלים :)
בהצלחה למתחילים ושתדעו רק חיים מאושרים
באמת שאין לי שום דבר נגדם אבל לפעמים ניראה שהם לא מבינים ובחיים לא יבינו...
אין לי איך להסביר את זה למי שלא עבר את זה...
כולם אמרו לי שזה יקרה אבל נחשו מה לא האמנתי הייתי כל כך קשורה אליהם עד שהגיע היום שהבנתי שהם ואני זה לא אותו דבר והם בחיים לא יבינו.
הם בחיים לא יבינו שהחלומות שלי רחוקים הם לא נמצאים בישראל הם נמצאים בצד השני של הגלובוס בארצות הברית איפה שהוא בטנסי עם סוסים חצר גדולה וחתולה חמודה...
הם אף פעם לא יבינו את המוזיקה שאני שומעת ותמיד יגידו מה רע בעברית...
ולפעמים זה פשוט נמאס כי כל פעם אני מנסה לסמוך עליהם וכל פעם יוצא מזה רק אכזבה....
אז הבנתי הם ההורים שלי ואני מתרחקת מהם עכשיו וזה תהליך שימשך לנצח כי אני מתחילה להבין את החיים דרך העיניים שלי והדעות שלהם הם כבר לא שלי...
הכאב בלב כל פעם שאני בוכה על משהו והם לא מבינים והכי כואב שהם אפילו לא מנסים, החברים שלי נמצאים לידי אבל אני לא חיה איתם וגם הם לפעמים מוציאים אותי קצת משוגעת...
ואני מנסה לרצות אותם אבל מה שיוצא הוא שאני רק מתרחקת כמה שיותר מהם נשארת בבצפר הולכת להרבה חוגים מחפשת מה לעשות כדי שלא יהיה לי את השעה הזו איתם שבטוח תצא ממנה ריב.
החלטתי לפרסם את זה פה כי אני מאמינה שכל מתבגר\ת יכול\ה להזדהות איתי אבל אין לי אף אחד שיגיד שזה נכון אז החלטתי שאולי מישהו פה יסכים איתי יבין אותי כי אולי זה רק אצלי...
הסיפור שלי ניראה הכי קטן בעולם אבל לי הוא כואב!
הלוואי שהחיים כמתבגרת היו יותר קלים :)
בהצלחה למתחילים ושתדעו רק חיים מאושרים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה